לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת והשופטים א' ואגו ו-נ' נצר) מיום 26.6.2012 בע"א 29535-12-11, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 11.10.2011 בת"א 5353/06 (השופט ג' גדעון) שקיבל את תביעת המשיב כנגד המבקשים וחייבם לשלם למשיב סך של 1,500,000 ש"ח.
תמצית הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים
1. המבקשת, חברת בני הנגב בניה ועפר בע"מ (להלן: המבקשת), ניהלה חשבון בנק בסניף רהט של המשיב, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק). המבקש 2, עלי אלקרינאוי (להלן: המבקש) ערב, יחד עם אחיו, להתחייבויות המבקשת כלפי הבנק. בשנת 1994 הגיש הבנק כנגד המבקשים וכנגד הערב הנוסף תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בסך של כמיליון ש"ח בגין יתרת החוב בחשבון הבנק של המבקשת ובגין ערבויות בנקאיות בלתי מסולקות. עם הגשת התביעה הוטלו עיקולים על זכויות המבקשת אצל צדדים שלישיים. בעקבות זאת התנהלו מגעים בין הצדדים בניסיון לסיים את המחלוקת בפשרה, ואף הועברו סכומי כסף שונים לבנק על חשבון החוב. ביום 30.3.1995 נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 6.4.1995. על פי הסכם הפשרה, חובם של המבקשים ושל הערב הנוסף לבנק הועמד על סך 599,977 ש"ח. כמו כן, נאמר בהסכם הפשרה כי קיימת התחייבות נוספת של המבקשים ושל הערב הנוסף בגין ערבות בנקאית שהוציא הבנק בסך של 110,576 ש"ח. על פי ההסדר החוב אמור היה החוב להיפרע על דרך תשלום של 100,000 ש"ח שיבוצע בתוך 15 יום וכן באמצעות הלוואה בסך 350,000 ש"ח שהבנק יעמיד ואשר תיפרע ב-12 תשלומים חודשיים, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. המבקשת אכן שילמה סך של 100,000 ש"ח, ואף שילמה חלק מהתשלומים החודשיים בגין החזר ההלוואה, אך בשלב מסוים נפסקו התשלומים החודשיים. לטענת הבנק, המבקשים שילמו רק כ-87,000 ש"ח בגין החזר ההלוואה. עקב כך נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקשים, בהתאם לפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה.
2. בעקבות הליכי ההוצאה לפועל הגישו המבקשים והערב הנוסף לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה (ת"א (ב"ש) 7043/99) להצהיר כי חובם לבנק נפרע, שכן התשלומים ששילמו לבנק עד מועד הגשת התביעה הסתכמו בכ-596,000 ש"ח. במסגרת תביעה זו טענו המבקשים כי בהסכם הפשרה נפלה טעות ודינו להתבטל. במהלך הדיון בתביעה הודה הבנק כי נפלה טעות בהסכם הפשרה, באופן שסכום הערבות הבנקאית (110,576 ש"ח) חושב כחלק מהחוב, על אף שההסכם כלל, כאמור, תניה נפרדת לעניין החזרת הערבות. במילים אחרות, סכום הערבות הבנקאית הופיע פעמיים בהסכם הפשרה, וסכום החוב הנכון צריך היה להיות 489,401 ש"ח ולא 599,977 ש"ח. לנוכח האמור, קבע בית המשפט המחוזי (השופט ב' אזולאי) בפסק דינו כי הקביעה בהסכם הפשרה שהחוב עומד על סך של 599,977 ש"ח הייתה שגויה, וכי המבקשים הוטעו בנוגע לסכום החוב הכולל לבנק ולכן טעו בנוגע לסכום שאותו התחייבו לשלם במסגרת הפשרה. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ראוי להימנע מביטול הסכם הפשרה במלואו וכי על יסוד עיקרון תום הלב ניתן לתקן את סכום החוב שננקב בהסכם הפשרה. בית המשפט ביצע תיקון באופן יחסי וקבע כי החוב שהמבקשים יידרשו לשלם במסגרת הפשרה יעמוד על סך של 367,064 ש"ח (במקום 450,000 ש"ח), ולאחר הפחתת הסכום ששולם על ידי המבקשים (100,000 ש"ח) נקבע כי יתרת החוב עומדת על 267,064 ש"ח.
3. דעתם של המבקשים לא נחה והם הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 690/04). ביום 5.6.2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' גרוניס, מ' נאור, א' חיות) בו נקבע כי דין הערעור להתקבל ודין הסכם הפשרה להתבטל. נקבע כי בית המשפט המחוזי נטל לעצמו חירות מופרזת בנסיבות העניין שעה שתיקן את הסכם הפשרה. הודגש כי הבנק הודה שנפלה טעות בהסכם הפשרה בכך שסכומה של הערבות הבנקאית נכלל בו פעמיים, אולם המבקשים אינם מסכימים שבכך מסתכמת הטעות וטוענים כי הם הוטעו בכל הנוגע לגובה החוב וכי לא היו מחויבים להחזיר כלל את הסכום של 350,000 ש"ח. לפיכך נקבע כי:
"אפילו מקבלים את עמדת הבנק כמשקפת נכונה את ההסכמה בדבר גובה החוב, הרי אין כל דרך לדעת האם במצב של חוב על סך 489,401 ש"ח היו החייבים מסכימים להחזר של 267,064 בנוסף לסכום של 100,000 ש"ח. למעשה בית המשפט ערך מחדש את הסכם הפשרה עבור בעלי הדין על סמך השערות באשר לדרך הילוכם אילו ידעו את הנתונים הנכונים. כל זאת נעשה אך מנקודת מבטו של הבנק, שהודה בטעות באשר לסכום החוב. למעשה מגלות לנו עמדות הצדדים כי כלל לא הושג הסכם, שכן כל אחד מהצדדים התייחס להנחות ונתונים שונים. הואיל ולא הייתה גמירות דעת, ראוי לקבוע את דבר בטלותו של הסכם הפשרה. כמובן שעם ביטול ההסכם מתבטל אף פסק הדין שנתן לו תוקף. בדרך זו יוחזרו הצדדים למצב שקדם לעריכת הסכם הפשרה והבנק יוכל לתבוע את יתרת החוב שבחשבון. כמובן שלעניין ההתחשבנות בין הצדדים יש להפחית את כל התשלומים ששילמו החייבים על חשבון החוב, כולל התשלומים ששולמו להחזר הסכום של 350,000 ש"ח. אין טעם לחדש היום את ההליך בו פתח הבנק בשנת 1994. הבנק רשאי להגיש תובענה חדשה על פי האמור לעיל..." (פסקה 4 לפסק דינו של השופט גרוניס).
4. בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, הבנק הגיש תביעה חדשה לבית משפט השלום (ת"א 5353/06), במסגרתה טען כי יתרת החוב המעודכנת נכון ליום הגשת התביעה הינה 14,181,847 ש"ח. סכום זה כלל את הריבית החריגה שהצטברה על החוב עד למועד הגשת התביעה. התשלומים ששולמו על ידי המבקשים על חשבון החוב שוערכו ובתוספת הריבית החריגה עמדו על סך 5,628,528 ש"ח. לפיכך, לטענת הבנק עמד סכום התביעה על 8,553,319 ש"ח. עם זאת, הבנק העמיד את סכום התביעה על סך 1,500,000 ש"ח לצורכי אגרה. המבקשים טענו בכתב ההגנה מספר טענות עובדתיות כדלקמן: כי הבנק התחייב להעמיד לטובת המבקשת מסגרת אשראי מסוימת שלא הועמדה בפועל ובמקומה הועמדו אשראים והלוואות קצרות מועד, דבר אשר הוביל לחיוב החשבון בריביות גבוהות וחריגות; כי החוב נפרע במלואו; וכי הבנק שגה באופן חישוב תוספות ההצמדה והריבית על קרן החוב. בית משפט השלום (השופט ג' גדעון) הדגיש בפתח פסק דינו מיום 11.10.2011 כי המבקשים לא כפרו בעצם קיומו של החוב עובר להגשת התביעה בשנת 1994, אלא טענו טענות הגנה שונות בעלות אופי עובדתי בדבר פירעונו ובדבר הפרשי הריבית, וכי נטל ההוכחה בטענות אלה מוטל על המבקשים. בית המשפט דחה בפסק דין מפורט ומנומק את כל טענות המבקשים. בין היתר, נדחתה הטענה כי הבנק היה מחויב להעמיד לטובת המבקשת מסגרת אשראי מסוימת וכפועל יוצא נדחתה הטענה בדבר חיובי הריבית החריגה. כמו כן, בית המשפט דן בפירוט בטענותיהם העובדתיות של המבקשים בדבר תשלומים שונים ששולמו לטענתם על חשבון החוב ודחה אותן אחת לאחת. לבסוף נדחתה טענת המבקשים בדבר "הנחה" שהעניק להם הבנק בדרך של הפחתת סכום החוב ב-170,000 ש"ח. נקבע כי טענה זו נסמכה על עדותו של מנהל סניף הבנק שהעיד במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי לפני השופט ב' אזולאי, אך המבקשים לא העידו את מנהל סניף הבנק במסגרת ההליך הנוכחי ולכן לא ניתן לקבלה. לפיכך קיבל בית המשפט את תביעת הבנק במלואה ובנוסף חייב את המבקשים בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך 60,000 ש"ח והוצאות משפט.
5. המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 29535-12-11) ושבו במסגרתו על כל טענותיהם, לרבות הטענות בעלות האופי העובדתי. בנוסף, טענו המבקשים טענה אשר בית המשפט המחוזי הגדיר כנוגעת "לממשק המשולש שבין פסה"ד המחוזי-פסה"ד העליון-התביעה החדשה כפי שהתבררה בפני כב' השופט ג' גדעון". לטענת המבקשים, פסק דינו של בית המשפט העליון הורה אמנם על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל ביטול הסכם הפשרה, אך אין לראות בכך משום ביטול ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. יתרה מכך, נטען כי הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הן קביעות חלוטות. לפיכך נטען כי לא היה מקום לדחות את טענת המבקשים בדבר "הנחה" שניתנה להם בסך 170,000 ש"ח, אשר נסמכה על עדותו של מנהל הבנק לפני השופט ב' אזולאי. בנוסף נטען כי מעשיו ומחדליו של הבנק במסגרת המשא ומתן עם המבקשים לצורך הפשרה גרמו להתמשכות ההליכים המשפטיים ולכן לא היה מקום לפסוק לטובת הבנק את הריבית החריגה בגין השנים הרבות שחלפו אלא הפרשי הצמדה וריבית בלבד.
6. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בפסק דין מיום 26.6.2012. בית המשפט קבע כי חלק ניכר מטענות המבקשים הינן טענות עובדתיות שנדונו ונדחו על ידי בית משפט השלום ואינן מקימות עילה להתערבות ערכאת הערעור. אשר לטענת המבקשים בדבר "הממשק המשולש" שבין שלושת פסקי הדין, לפיה קביעותיו העובדתיות של השופט ב' אזולאי נותרו בעינן והן קביעות חלוטות, ציין בית המשפט כי המשמעות הכספית של הטענה הינה משמעותית ביותר, לנוכח העובדה שמדובר בחוב שהתגבש לפני קרוב ל-20 שנה, וכי קבלת הטענה פירושה הפחתה ניכרת של סכום החוב ו"ניטרול" של רכיב הריבית ההסכמית הגבוהה ושל ריבית הפיגורים החריגה. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא אינו מוצא לנכון להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום אשר דן בטענה זו ודחה אותה לגופה. יחד עם זאת מצא בית המשפט המחוזי לנכון להדגיש כי:
"אין קיום לאותו 'יצור כלאיים' שהמערערים יצרו, בדמות פסה"ד מחוזי שבוטל, ועם זאת, לשיטתם, לא רק שממשיך להתקיים, אלא שממצאיו הפכו להיות 'פסק דין חלוט', בניגוד למסקנה המשפטית, שרק היא בוטלה בערכאת הערעור.
מעת שפסק דין בוטל, ללא סייג, ובלשון ברורה ופשוטה, במסגרת דיון בערכאת הערעור - הוא מבוטל על כל חלקיו ונפקויותיו. אין הצדדים חופשיים לעצב מחדש את פסק הדין שבערעור על פי פרשנות יצירתית כלשהי מטעמם. יהיו טעמי הביטול אשר יהיו, ואף אם אין עניינם בדיות או בנכונות הקביעות העובדתיות, הרי הביטול אוצל על כל חלקי הפסק, לרבות אותן קביעות. מקום בו, כמו כאן, נפתחה הדרך להגשת תביעה חדשה, יש להוכיחה לכל דבר ועניין, בדרך הרגילה, ואין אפשרות להסתמך על ראיות ועדויות שהובאו בהליך קודם, שפסק הדין בו בוטל, ואף לא על קביעות וממצאי ביהמ"ש באותו הליך, כפי שנעשו...
גישה זו מתחייבת מתוך החתירה לוודאות משפטית ולמנוע תקלות קשות. אין להלום מצב דברים שבו פס"ד שבוטל בעצם יוסיף לעמוד בתוקפו, לפחות חלקים הימנו, כאשר כל צד יוכל לטעון בדבר זהות הרכיבים שלטעמו נותרו על כנם, ורעהו יוכל לחלוק.
בענייננו, פסה"ד העליון ברור ואינו סובל כל פרשנות אחרת מלבד הפשט הנקוב בו ועל פניו" (עמ' 6 לפסק הדין נשוא הבקשה שלפני).
בית המשפט המחוזי העיר בשולי פסק דינו כי ניתן להבין את אכזבת המערערים באשר זכייתם ב"סיבוב הראשון" התבררה כ"ניצחון פירוס", כשבדיעבד נראה שהיה עדיף למבקשים לא לערער על פסק דינו של השופט ב' אזולאי שתיקן את הסכם הפשרה. אולם, משבחרו המבקשים באסטרטגיה מסוימת היה עליהם להיערך נכונה לטווח הרחוק יותר ולנהל את המשפט המחודש במנותק מכל זיקה להליך הקודם שבוטל.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
נימוקי הבקשה
7. המבקשים שבים על טענתם כי גם בנסיבות שבהן בית המשפט העליון מגיע למסקנה שונה מבית המשפט המחוזי ומבטל את פסק הדין שניתן במחוזי, אין לומר שהקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי מתבטלות מניה וביה, בבחינת ביטול "אוטומאטי". לטענת המבקשים, פסק דין תמיד יכלול קביעות עובדתיות אשר נדרשות לשם קביעת מסקנות משפטיות, ולכן הוא תמיד יכול להקים "השתק פלוגתא" ואין צורך לבררן מחדש. בנוסף, שבים המבקשים וטוענים כי לא היה מקום לחייבם בריבית חריגה בגין התקופה שבה נוהלו הליכים משפטיים שבסופם התברר שהסכם הפשרה נחתם מתוך טעות שמקורה בבנק. לבסוף טוענים המבקשים טענות שונות שנוגעות לערבותו של המבקש ביחס לערבותו של הערב הנוסף שהופטר בסופו של יום מערבותו.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו בעניינם של המבקשים בערכאות השונות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת הבנק. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק באותם מקרים ספורים שמעוררים שאלה כללית או ציבורית שחורגת מדל"ת אמותיו של המקרה הספציפי או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט למניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי 1273-1269 (מהדורה חמש עשרה, 2007)].